עבודת המסע עם נדב בן יהודה
מטפל מוסמך בשיטת המסע בישראל

נדב יקר, שלום!

הבטחתי שאכתוב כשאסיים לקרוא את ספרך "להירפא", אבל הסיום היה כל כך מטלטל שהדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לשתוק. ולתת לדברים לחלחל.

ועכשיו אחזור להתחלה. המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה: יו, איך הוא מעז? איך הוא מניח את עצמו ככה בשבילנו על כל המשתמע? המחשבה השנייה הייתה: איזו אישה יש לו! כמה היא עברה אתו עד שהפך להיות מי שהוא עכשיו. וואו! היא בטוח מיוחדת במינה. (חיבוק בשבילה ממני)

וככה שטו מחשבות, צצות וחולפות, או תוקעות יתד ואומרות: אנחנו כאן עד שתתחילי במסע משלך. ולא שאין לי מסעות, אבל למסע כזה מעמיק לתוכי טרם יצאתי. ועם הספר המופלא הזה בהחלט יש לי חשק להתחיל.

אתייחס כאן לכמה דברים שנגעו בי עוד יותר מהאחרים...

סיפור המעצורים שמתאר את המבטים המיוחדים... כל כך מדויק וכל כך נוגע.

חגיגה של צלילים: השראה. אמנם כביוגרפית אני מאזינה למה שלא נאמר, לטון הדיבור, לרסיס אנחה בין המילים, לחיוך מובלע, למרווחים בין המילים, אבל הקטע הזה עשה לי חשק להעמיק עוד באומנות ההקשבה.

ואמך. איזה יופי של סיפור! איזו אימא!

הסיפור על החייל ועל דברי הרופא, והסיפור על אמך והשוטר ה"חכם": חזרתי שלוש שנים אחורה אל מותו של קרוב משפחה אהוב. הוא עשה המון כדי להבריא אולם ביום שהרופאה אמרה לו שנותרו לו ימים ספורים לפי הבדיקות הוא הדרדר ונפטר. זה היה כל כך מהיר שברור לי שהשיחה שלהם קירבה אליו את מותו. מילים אכן יכולות להרוג.

כל התרגילים מיוחדים במינם. בהגשה שלהם, בפירוט, במה שזה מוציא מאתנו. חלק עשיתי ואת השאר – עוד אגיע אליהם...

חלק נכבד בספר שלך מקביל לרעיונות שעולים מארון הספרים היהודי. שמתי לב לזה תוך קריאה: ההודיה והתפילה, למשל. והרשת הדקיקה של המיתרים הבלתי נראים: רעיון כל כך יהודי! הסברת אותו בצורה הכי יפה ומוחשית שאפשר. תענוג.

החמלה: כל כך... תוהה לפעמים אם ייתכן בכלל להגיע לזה בלי שליבך יישבר לפחות פעם אחת. ואולי זה מה שמסביר הכי טוב את מה שאמר הרבי מקוצק: אין יותר שלם מלב שבור.

מצוות האהבה: גם בה נגעת לעומק. במכתב מאליהו של הרב דסלר מסביר הרב על הנתינה שמביאה לאהבה ואין ספק שכל פתיחת לב למישהו אחר מעוררת בנו אהבה אליו, לסביבה ולעולם כולו.

שלום במקום מלחמה: מופלא ממש. אף פעם לא חשבתי על כך שבמחלה אנשים נאבקים ב... במקום לעשות שלום עם... ופתאום נזכרתי בעמותה שמסייעת לחולי סרטן ובהגדרה המלחמתית שלה.

יכולתי להמשיך עוד ועוד, אבל חוששת להלאות, אז מדלגת לסוף הספר.

בני השלישי (20) הגיע לעולם עם מתנה. הוא ילד מיוחד. כשהיה קטן פניתי לאדמו"ר גדול ושאלתי: אם הוא נשמה שהגיעה לתיקון אולי אסור לי לנסות לקדם אותו. הוא שתק לרגע ואז אמר לי ברכּוּת: את לא צריכה לחשוב על מה יש לו לתקן, את צריכה לחשוב מה הוא בא לתקן בך. תתמקדי בזה ותקדמי אותו כמה שיותר, זה חלק מהתיקון שלך.

חלפו שנים ומשהו בי התעקש וסירב לשינוי פנימי. הפרק האחרון בספרך, פרק מטלטל ממש, הוא בבחינת "מכה בפטיש" (מושג הלכתי הנוגע לסיום מלאכה) הצלחתי סוף סוף להרגיש שהגיע הזמן, שהבשלתי לשינוי. כשיגיע לסיומו הטוב זכות השינוי תיזקף לך בזכות הספר שכתבת והמתנה שנתת לנו בהגשה ברורה ומעניינת כל כך.

תבורך, אתה וכל בני ביתך,

והלוואי שתהיה שליח טוב לכמה שיותר אנשים שרוצים בשינוי וזקוקים להדרכה, להכוונה ולאהבה שלך.

בהרבה הערכה

ורדית
--------------------------------------------------------------------------------------
לדף הבית | למעלה ↑
 

שולה פישמן
נדב יקר,
כשראיתי את תמונתך באינטרנט והטוב ניבט ממנה, החלטתי ללא היסוס, ואני מודה ליקום
ולאינטואיציה שלי שהובילו אותי אליך.

כשהגעתי, הייתי על עברי פי פחת ואתה, בזכות מה שאתה, ידעת , מתוך כל מלל שיחותינו, להפריד בין המוץ
לבין העיקרים ולהוליך אותי דרך מסעות לעתים מדהימים, לעתים פחות קלים, להבין ולהכיר בייחודיות שלי
ולחזק את אמונתי בה.

עם המון אהבה, שקט ורוגע, הכלה, חמלה, ראייה נכונה ואמונה בי, תמיד עם עדינות, הבנה אין קץ,
קבלה והשריית רגיעה ונינוחות, הצלחת לעזור לי לזקוף קומה.

הייתה לי הזכות להיות מונחה על ידך והשראתך תלווה אותי תמיד.

אין סוף תודות
ואהבה אין קץ

שולה

שי בניהו

כאשר אני מתבקש לשחזר את המסע שלי אני יודע מראש, שמה שאני היום אינו דומה למה שהייתי לפני.
רק שהכל ניראה ככ טבעי,היום,שכך זה פשוט צריך להיות,ובכל זאת לשחזר איך היה לפני, ממש קשה.

הפעמים הראשונות שהיו בתוליות גם מבחינת נדב, ולטעמי, היו העמוקות ביותר, המפתיעות, ובקשר
לאפקטיביות, אין לי מושג. כאדם, שיותר חושב מאשר מרגיש,כאדם שאינו מרפה מהצורך להבין, ולהסביר,
לאבד שליטה ולצאת לחוויה שאינה קשורה לחוויות הגוף, היה מפתיע ומרגש.
ה"טיסה" בתוך המנהרה שהאור בוהק בקצה, הפריצה אל החלל האין סופי, הנפילה אל תהומות אין סופיים,
וההתרוממות לגבהים מופלגים, היתה שקטה פחד, מלווה בשקט מופתי ובתחושה עמוקה שהכל בסדר.
בבית חוויתי חויות של ריקנות, של חוסר משמעות, של הבנה עמוקה ביותר ש"אני" זה בעצם כלום.
בתחילה זה לא היה נעים. לאחר זמן, זה חיזק אותי. האגו נסוג לשורות האחוריות. נהייתי פחות פגיע
מצד אחד, אבל יותר רגיש. חוויה משמעותית נוספת היתה בשלב יותר מאוחר בתהליך נוסף.
חווית סליחה,עמוקה להורי.לרגע קט בהיר ומיוחד יכולתי לראות בבהירות, הורי ז"ל עשו כל מה שעשו
(בעבורי) את מה שהם ידעו. ידעתי בברור באותו רגע, שאילו ידעו אחרת היו עושים הכל כדי שארגיש טוב.
הם פשוט לא ידעו. מאותו רגע יכולתי להיפרד מכמות עצומה של שיפוט וביקורת. יכולתי לקבל את עצמי,
ואת הסובבים אותי ביתר קלות ולדעת בבהירות שאם היו יודעים אחרת, היו נוהגים אחרת.
ממש סליחה נעימה ויפה. אני מרשה לעצמי לטעות, לא להצליח, להיות חלש וחסר אונים, מבלי להתבייש בזה.
לחוות רכות ושלווה. מרגע זה כל מילה נוספת......מיותרת.

ולנדב.....פשוט קח חיבוק ענק, וטוב לדעת שאתה שם בשבילי ובשביל חברי.
שי בניהו.

לדף הבית | למעלה ↑

משפחת מורנו
יש אנשים שיוצרים אמנות
יש אנשים שממציאים המצאות
יש אנשים שמפצחים את האטום
יש אנשים שמגשימים כל חלום
יש רופאים שמטפלים בגוף ונותנים לו חיים
ויש אותך, שיודע לטפל בנפש ולתקן הכל מבפנים
התמזל לנו המזל לאחר הרבה שנים
והתברכנו בהיכרות עם אדם מקסים
מהפגישה הראשונה איתך הרגשנו חיבור עמוק
וידענו שעליך אפשר לסמוך ולהצליח להגיע רחוק
קולך המרגיע והעיניים שאליהן אפשר לצלול
גרמו לדחף כמעט בלתי מוסבר לספר לך הכל
הצלחת לפתוח לנו את הנפש והנשמה
לאהוב ולסמוך על עצמנו ולחוות שלווה
חשוב לנו לשתף אותך גם בתחושתנו הבאה
אותך נשמור תמיד בלב באהבה גדולה
אוהבים, מעריכים ומודים על הכל מכל הלב.