עבודת המסע עם נדב בן יהודה
מטפל מוסמך בשיטת המסע בישראל

קוף ההכרה
נרדם על עץ גבוה
כשעטפתי אותו
באהבה ורודה.
הגוף נרפא
כשהרעדתי
את נימי התכלת שעוטפים אותו.

 

על ריפוי השכינה

השכינה אינה מרפאת מחלות. היא מרפאת את התודעה שמביאה מחלות.
מחלה ומצב של חולי הינם לעולם מצב תודעה. כל מחלה.
כל אחד ימות יום אחד. כן, גם אני וגם האנשים האהובים והקרובים לי ביותר. זו דרכו של הגוף הפיסי שלנו, כמו כל מרקם אורגני, לצמוח, להגיע לשיא הפוטנציאל, לפרוח, להפרות ולהוציא פרי ולקמול. בסופו של דבר לחזור חזרה אל האורגניזם שממנו בא, האדמה.
כיצד קרה הדבר המופלא הזה שבו חלקיקים של אור ואנרגיה נרקמו יחד ליצירת גופנו, מה יצר את האיחוד היחודי הזה שלא היה, אין ולא יהיה כמוהו יותר לעולם, על כך נדבר ביום אחר.
מרגע שנהוונו כ או בגוף החלה הספירה לאחור של פרידתנו ממנו.
מאז בריאת האדם הראשון לא פגשנו אדם שחי יותר מתשע מאות שישים ומשהו שנים. וגם אם יש מישהו שחי יותר, עדיין בזמן כלשהו הוא מת.
השאלה האמיתית אם כן, אינה אם נמות או לא. השאלה המהותית הרבה יותר הינה איך נמות. האם בשביל למות עלינו לחלות?
האם עשב בשדה שתם זמנו נעשה  חולה טרם קמילתו הסופית?
אם איננו חייבים לחלות על מנת למות, מדוע אנחנו חולים? מדוע כל כך הרבה אנשים חולים ומדוע כמות עצומה של אנשים מתים ממחלתם? מדוע אין אנחנו יכולים פשוט להגיע לרגע שבו סיפורנו הסתיים, לעצום את עינינו ולהניח לגופנו להתפורר?
ובלי מילה אחת על גלגול נשמות או על נשמות בכלל.
מדוע כמעט ולא שמענו על אנשים שרגע אחד היו חיים, בריאים, מזדקנים, ואז בשקט פשוט נגמר.
אנחנו חולים כשמשהו לא מתקשר נכון בחיינו. כאשר נוצר פער בין יעודנו, שאיפותינו הגבוהות והנתיב הרוחני שלנו לבין פועלנו, התנהלותנו, תפיסותינו וחשיבתנו.
במילים אחרות נאמר שנוצר פער עצום בין הדרך שבה אנחנו מיוצגים לבין מי שאנחנו באמת.
הפער הזה, שברוב המקרים איננו מודעים לו כלל, יוצר מתח רגשי עצום ובלתי מובן והמתח הרגשי הזה הוא שיוצר עיוותים פיסיים, רגשיים, מנטליים ורוחניים = מחלה.
על מנת להחלים עלינו לפעול לצמצום פערים. עלינו לחדור עמוק עמוק אל תוך מוקדי הפער ולהאיר אותם, שהרי מה ששולט בעומקים הללו הינו החשיכה. חשיכת הבורות והפירוד. חשיכת האגו המשליט עצמו על העולם.
על מנת לגשר על הפער הזה עלינו לפעול קודם כל להבנת מהותנו. אם אין אני מי שאני מיוצג כאן, מי אני כן? האם אני יותר מאשר הגוף שמייצג אותי? האם אני יותר מהתפיסות, המחשבות, הדעות והרגשות שלי?
וכאן נכנסת השכינה לפעולה. השכינה הינה נציגת הבורא בי. תפקידה לגשר בינינו לבין מהותנו האמיתית. היא זו היכולה להזכיר לנו מי אנחנו באמת, מה תפקידנו כאן, וליפרוק את גורמי הפער שנפער. כמובן רק אם נרצה לתת לה אותם כי היא לא תעשה זאת בניגוד לרצוננו.
ברגע שזה קורה, ברגע שאיפשרנו לשכינה ליטול את המושכות וויתרנו על המלחמה שלנו בעצמנו ובמהותנו, מתחיל תהליך של ריפוי גורף, כולל ומכיל כל שבסופו אנו כורתים שלום עם מהותנו, מול בוראנו, נקיים מאשליות, חשופים לחלוטין ובלתי מתגוננים בפני דבר.
כמאמר הקורס בניסים, "מחלה הינה הגנה מפני האמת". ברגע שאיננו מתגוננים יותר מפני האמת, מפני מהותנו האמיתית, אין  למחלה יותר צורך להופיע.
השכינה נוטלת מאיתנו את כל האשליות, את כל השקרים שהאגו בדה והופכת אותם לאהבה. זהו תפקידה. מה שנותר לנו הוא לאפשר לה לעשות את התפקיד הזה.
ועל כך בפעם הבאה.
LOVE
נדב

בשבח הטונגלן   (Tonglen)

 יש לך סרטן! אומר המאבחן שהוא גם ידידי, באי נוחות!
כמה פעמים דמיינתי את הרגע הזה ואיך אגיב אליו.
יומיים קודם העברתי סדנה מקסימה בנושא "לקבל את המוות לחיים".. רוב המשתתפים חולים בסרטן מסוג כזה או אחר. שומעים את דבריי בצמא, מתרגלים את התרגילים בדבקות.
עוצם עיניי.
הבוקר במדיטציה כמו פעמים רבות נוספות תרגלתי טונגלן (קבלה ושליחה).
עכשיו אני יוצא מהבדיקות, מתישב בעיניים עצומות על הספסל במסדרון של מחלקת ההדמיה של בית החולים. מעלה לנגד עיניי את כל האנשים בעולם שכרגע אמר להם מישהו מומחה "יש לך סרטן!!".
רואה את פחדיהם, זוועתם, עיצבונם, ייאושם. בעיני רוחי אני הופך את כל אלה לעשן שחור סמיך מגעיל ומהביל. אני בולע את העשן המגעיל הזה כשאני שואף אוויר, לוקח אלי את כאבם ומניח לו לשרוף את אחיזתי בעצמי ואת גאוותי. והוא שורף ושורף ואני שואף עוד ועוד, כול פנימיותי פחם ואש ועשן שחור. מאפשר לו לחשוף מתחת לעפר והאפר אור של אהבה ושל חמלה ואז נושף את האור הקריר והאהבה המרפאה אל כל האנשים האלה שכרגע שאפתי את כאבם אלי.
ואני נרגע.
כל כך נרגע.
הכל נעשה דומם. קול דממה דקה מלאת חן והוד.
ואני יודע עכשיו כאן על הספסל במסדרון שאני לא לבד בעולם.
אני חלק נפלא מכל הנפלא.
אני יכול להכיל הכל!! הכל!!
מודה בליבי ל 18 שנות תרגול יומיומי בלתי מתפשר בקור ובחום בשמחה ובעצב בעונג ובכאב.
 ויורד להמשך הבדיקות, רך, קשוב, סלחני.
שני רופאים בכירים מביטים בממצאים.
"הוא כבר מבוגר מידי לסוג הסרטן הזה, הם משוחחים מעלי כאילו אני לא קיים. "זה סרטן של צעירים. אחרי גיל 50 זה חייב להיות לימפומה גם בגלל שזה שני גידולים ולא רק אחד וגם בגלל הגיל, זה לימפומה"!!
אחר כך אני יושב בחוץ. מחכה. עוצם עיניי ומעלה לנגדן את כל האנשים בעולם שכרגע הודיעו להם שיש להם לימפומה. בולע את כאבם המהביל ושולח להם את אור האהבה והחמלה שלי.
ואני רך וסלחני, ומכיל ואוהב.
חוזר הביתה. לאהוביי. כולם קצת בהלם.
אני רך, רגוע, אוהב. (בודק כל הזמן אם אני לא מדחיק. אני לא).
אני מחליט להתמסר לתהליך. כן, לתהליך. לא למחלה לא לשום דבר אחר, לתהליך.
עושה ניקויים אנרגטיים.
מסעות נפלאים.
בוקר וערב הדמיית "נהר – האור" ואחרות.
מדיטציה וטונגלן.
טונגלן.
זורק את הקפה ואת כל מה שמכיל סוכר מחיי ומתמסר.
אני מחליט להתנתח. נקבע ניתוח לעוד שבוע ויומיים
מייעצים לי על כל מיני מומחים שינתחו.
אבל אני עם הקול הפנימי שלי.
מתאשפז לניתוח ב"כרמל". מתמסר.
צוות מקסים, ומאיר פנים.
שלווה עמוקה עוטפת אותי כל הזמן.
שלוות הטונגלן. שלוות ההתמסרות. אני יכול להכיל הכל.
בבוקר מורידים לחדר הניתוח. שלווה.
מרדימה יפהפיה ואני מתעורר.
חזרה במחלקה. האחים והאחיות רצים אחרי "קח כדור לכאבים".
אני מוותר.
מניח את יד הרייקי שלי על הניתוח ומדליק את קולי באזניות לטיפול בכאב.
עובר לילה.
בבוקר סי. טי. מתקרבים ללימפות.
אני כבר יודע בתוכי שאני נקי.
מפענחים את התעלומה.
אשתי אהובתי המופלאה לידי ואני, טונגלן על כל האנשים  הפוחדים מתוצאות בדיקות הרות גורל.
אני נקי.
כך טוען הסי. טי.
כל הלימפות נקיות.
נפרד מכולם במחלקה.
מוקיר תודה על הכל.
כנראה שאני עוד לא בן 50. (עוד שלושה שבועות 64).
המנטרה שלי בקורס בניסים – שכבר נושא אותה שלושה שבועות ולא מחליף,
"איתי היא שלוותך אבי, אני מוגן.
שלוותך מקיפה אותי אבי.
באשר אלך הולכת איתי שלוותך.
היא שופכת את אורה על כל מי שאני פוגש.
אני מביא אותה לנטושים ולבודדים ולנפחדים.
אני נותן אותה לאלה הסובלים כאב, לאבלים על אבידה ולאלה החושבים שהתקווה והאושר לא עוד יהיו מנת חלקם.
שלח נא אותם אלי אבי.
הרשה לי להביא את שלוותך איתי.
כי אז אגאל את בנך על פי רצונך
כדי שאוכל למצוא את העצמי שלי".
ואז הפגישה המכרעת, היום. עם האונקולוג. הנושא: תוצאות הניתוח.
להלן הדו-שיח בו נוכחים: 1. אשתי אהובתי, 2. אחי אהובי הרופא. 3.עבדכם, 4. ד"ר ש. אונקולוג אורולוג.
 (טלפון מצלצל – מזל טוב לרופא נולד נכד מספר 11. כולנו מחייכים מזל טוב וכו').
הגידולים שלך לא ממאירים אומר לי הרופא.
אתה רוצה לדעת למה הגידולים שלי שפירים?
אני שואל, אני יודע שלא תאמין לי ובכל זאת תרצה לשמוע?
אשמח לשמוע.
אני מטפל, אני אומר לו, מלמד אנשים לרפא את עצמם, הרבה נרפאי סרטן.
איך? הוא שואל.
שיטת "המסע", דמיון מודרך, רפואה סינית מדיטציה ועוד. מכיר?
רגע, שיטת המסע זה לא האמריקאית הבלונדינית הזו?
ברנדון בייס, כן.
כן שמעתי, מכיר. אני אוהב את הדברים האלה. מאד מאמין גם ב nlp.
כל מה שאני מלמד את מטופלי עשיתי מרגע הביקור הראשון בבית החולים. ועוד הרבה יותר, אני אומר לו. היתה לי לימפומה והלכה. והיו לי את הגידולים האלה שהוציאו בניתוח והפכו ללא ממאירים. זה מה שאני רוצה שתדע.
אתה יודע, אומר לי ד"ר ש., הסיכוי שהגידולים המסוימים האלה יהיו לא ממאירים הוא כל כך מזערי שזה מדהים, זה באמת מדהים.
זה לא בדיוק מספק אותי, אני מחכה בשקט להמשך.
ואתה רוצה לדעת עוד משהו, הוא אומר לי, הגידולים האלה נראים כמו נְמַקִים. כאילו שעברת טיפול כימותרפי...
עכשיו שקט.
מעט באיחור אני נזכר לעשות טונגלן לכל האנשים שכרגע לא הודיעו להם שהגידולים שלהם אינם ממאירים. עוטף אותם באושרי, בהתרגשותי, באהבתי לכל הנבראים, לכל היצורים החיים. וגו'.

 המסע אל עומק התודעה
משרדי הנסיעות מציעים אינספור מסעות לאיזורים שונים בארץ ובעולם.
אני מציע מסע מסוג אחר, מסע אל עומק התודעה. מסע של גילוי עמוק ביותר וריפוי עמוק ביותר של התופעות המעיקות של חיינו- פיסיות, רגשיות, מנטליות ורוחניות.
דפוסי ותבניות התנהגות שמנהלים אותנו באופן אוטומטי בלא שנבחין בכך, מחלות פיסיות, קלות כקשות, מלכודות רגשיות ואמונות שמכשילות אותנו בכל פעם מחדש.
כיצד נוצרת מחלה?
יהיו שיאמרו שבאקראי, שבגלל תנאים אובייקטיביים, שבגלל תורשה ועוד כהנה וכהנה אמירות.
אנחנו נבוא ונטען באופן גורף שכל מחלה, קלה כקשה, מקורה בתודעה.
הכיצד, תבואו ותאמרו? מה פתאום? תודעה יוצרת מחלה? על דברים פשוטים מאלה העמידו אנשים לקיר..
כן, תודעה יוצרת מחלה.
האמת היא שתודעה יוצרת את כל המציאות שלנו אלא שכאן לרגע זה נעסוק בתודעה.
ובכן, כיצד זה קורה?
את כל חווית החיים שלנו אנו חווים דרך התודעה. אנו רואים, שומעים, חשים, מריחים וטועמים דרך החושים שמעבירים את רשמיהם אל התודעה.
התודעה יוצרת מחשבות. זהו הטבע שלה. המחשבות חולפות ונעות בראשינו.
המחשבות שתודעתנו מייצרת, יוצרים רגשות.
רגשות נחווים על ידינו בכל מיני דרכים על סקלה מאד רחבה.
בתוך הסקאלה הזו ישנם רגשות שאנו חווים מיד עם הופיעם, בצורה הרמונית, זורמת ומתמירה.
אולם בקצוות הסקאלה אנו חווים את הרגשות בצורה מוקצנת כלשהי – זה יכול להיות בדרך של הבעת יתר והתפרצויות של הרגש בקצה האחד של הסקאלה, או בצורה של הדחקה, הכחשה והשתקה של הרגש בקצה השני של הסקאלה.
בשני המקרים הללו נחווה הרגש בצורה לא פרופורציונית. כתוצאה מכך האנרגיה של הרגש נתקעת בתוך הגוף שלנו ולא מתפוגגת.
אותה אנרגיה נתקעת בתוך התאים שלנו.
כאשר האנרגיה נתקעת בתא, היא ממשיכה "לתסוס".
יכולות לעבור שנים ואנו שכחנו לחלוטין מאותה אנרגיה רגשית ש"תוססת"  בתא, אולם השנים שחלפו לא הפסיקו את התסיסה אלא ההיפך הוא הנכון, התסיסה הולכת וגוברת ויוצרת עיוותים בכל מיני צורות ורמות.
במשך הזמן הופכים העיוותים הללו לתופעות.
אלו תופעות?
אלו יכולות להיות תופעות נפשיות, או תופעות מנטליות, או תופעות פיסיות, או כולן ביחד.
ככל שנתעמק בהבנת הסימפטומים השונים של התופעות, וננסה לרפא אותם, עד שלא נגיע אל מקורן העמוק ביותר של התופעות הללו, קרי, הזיכרון של הרגש שנטמע בתא, לא נוכל באמת לרפא את התופעה.
"המסע" של ברנדון בייס, הוא הכלי המדויק ביותר שקיים היום בעולם על מנת לאפשר זאת.
המסע – כי הוא לוקח אותנו למסע אל הזיכרון של אותו רגש שנתקע בתא, הוא לוקח אותנו אל תוך התודעה של אותו זכרון ומאפשר לנו בדרכו היחודית, העוצמתית והרכה ליצור התמרה מלאה של הרגש הלכוד ושיחרורו על ידי תהליך עמוק של ריפוי דרך סליחה.
וכך, יצאנו למסע אל עומק התודעה שלנו, ספקניים, חרדים וחוששים וחזרנו ממנו נושמים ברכות ובקלות, חיוך דק מרוח על פנינו ונהר של עוצמה חדשה זורם בתוכנו – נהר של ריפוי אמיתי, ברמה העמוקה ביותר.
דרך צלחה.
 

על המרדף אחרי האושר
לכל אחד יש את הזכות לרדוף אחרי האושר או להשיג את האושר (זה אפילו מעוגן בחוקה האמריקאית).
כמה פעמים שמעתי ממורים רוחניים למיניהם על כך שהם באו ללמד איך להשיג את האושר, איך להגיע אליו, איך למוצאו.
אבל, איך אפשר לרדוף אחרי משהו שכבר נמצא כאן?
איך אפשר להשיג דבר שכבר יש לי אותו?
אפשר לרדוף אחרי הרוח עד בלי די ולעולם לא לתפוס אותה.
כשהייתי נער תפשתי גלים בים. הייתי צף במים ומחכה לגל שיבוא. כאשר הגיע, חתרתי מהר כדי להתאים את עצמי אליו ונישאתי עליו עד החוף, וחוזר חלילה עשרות פעמים. עונג צרוף שגם היום ממרום שנותיי אני מרשה לעצמי לעשות מידי פעם.
אז תפסתי גל. האם זו אמת? לא. תפסתי עליו טרמפ. זו האמת. הגל לא היה תלוי בי ואני לא בו. הוא היה קיים ואני הייתי קיים והרשנו לעצמנו (כן, שנינו להתחבר יחדיו).
אבל הגל הוא רק החיצוניות של הים והים עצמו נתן לי להיות בתוכו בכל זמן וזמן בין אם היה גלי או שטוח. הוא פשוט הכיל אותי בטבעיות ולא עשה עניין מעצם קיומו וכך גם אני. לא נתתי יותר מדי תשומת לב לעצם היות הים כאן, לא רדפתי אחריו, לא ניסיתי להשיג אותו, פשוט וויתרתי בטבעיות על הכיסויים ששמתי עלי (בגדיי) נשמתי עמוקות ונכנסתי לתוכו, עירום, חשוף, פתוח ופגיע. וכך הוא קיבל אותי אליו, עוטף, נרחב, אינסופי, עמוק עד אין קץ ומרגיע.
כך הוא האושר, אם רודפים אחריו הוא מתחמק כמו כל דבר שנמצא.
כשאני מוותר על הכסויות שנעטתי בהן, על החומות ומאפשר לעצמי להיות עירום, חשוף, פגיע ופתוח הוא מופיע בטבעיות שקטה לעטוף, להרגיע, להכיל.
מפני שהאושר הוא בסיס. הוא נמצא בכל תא בהוויה שלי (ושלך) רק מוסתר על ידי חומות ההגנה שהקמתי ביני לבין העולם בגלל הפחד.
בכל העולם כולו ישנם שני רגשות בלבד – פחד ואהבה.
כשהאהבה מאירה הפחד נמס.
הפחד הוא רק אשליה שבאה להסתיר את האהבה בדיוק כמו שהחושך הוא רק כסות לאור.
כל פחדיי הינם שקר וכזב שבאו להרחיק אותי מהאור שבי (ובך) שבדתה ההכרה שלי בשליחות האגו שלי בגלל נסיונות העבר שלו ומתוך כך יצירת הגנה מדומה על העתיד.
אך נסיונות העבר אינם. נמוגו אל ערפל המה שלא נמצא יותר ולכן הגנת העתיד הינה שקר כל כך שקוף.
האושר נמצא בינהם – בין העבר הנשכח לבין העתיד העלום. ולכן אי אפשר להשיגו על ידי מרדף כי כל מרדף הינו מהעבר אל עבר העתיד = בעתיד אשיג את האושר ולכן ארדוף אחריו.
בעוצרי את המרדף, בנושמי עמוק פנימה את הווית ההווה – הכאן והעכשיו, באפשרי לעצמי להתפשט ממוראות העבר ולנפץ את חומות ההגנה מפני העתיד לבוא, בהישארי עירום, פתוח, חשוף, חסר הגנה ורוטט, אז, ורק אז, מופיע ים האושר במלוא הדרו ומאפשר לי לרכב על גליו.
 

מדוע  אנחנו פה


כל בני האדם נולדו שווים. אין אדם ששווה יותר מאדם אחר.

*כל בני האדם נולדו כחלק מהבריאה שברא אלוהים.

*כל בני האדם נבראו באהבה

*התפקיד של בני האדם עלי אדמה הוא להשיב אהבה לבוראם

*הדרך להשיב אהבה לבורא היא לאהוב את בריאתו.

*היות וכל אדם הינו בריאתו של הבורא הרי לאהוב את בריאתו = לאהוב את עצמו!!

*ללמוד להשיב אהבה לבורא הינו ללמוד לאהוב את עצמך

*לכל בני האדם יש חופש בחירה. בין מה למה? זה הנושא העמוק ביותר במסע הרוחני של האדם על האדמה הזו. היות ואין לאיש שליטה על נסיבות חייו (עוד נחזור לכך) נשאלת השאלה איזו בחירה נשארה.

הבחירה היחידה שיש לו לאדם עלי אדמה היא לבחור את תגובתו לנסיבות חייו =

להיות קורבן של נסיבות חייו או לצמוח מהן.

אין בחירה אחרת!

כל הבחירות של במה להאמין, איך להרגיש, איך לגשת לדברים, איך לראות דברים, מה לומר ומה לא וכו וכו, כולם פועל יוצא של הבחירה הזו – להיות קורבן של הנסיבות או לצמוח מהן.

רוב בני האדם נולדו, גודלו וחונכו עם תודעת קורבן. הדבר הטבעי האוטומטי הינו להיות קורבן = עשו לי שתו לי דפקו לי וכו.

הוויתור על כך הינו תחילתה של הצמיחה.

צמיחה = התרחבות

*הבריאה שברא הבורא הינה דינמית. היא מתרחבת ומתכווצת לחילופין. כל הנבראים משפיעים על ההתרחבות וההתכווצות של הבריאה.

*בני האדם נבראו כחלק ממסע ההתרחבות/התכווצות של הבריאה.

*המסע האנושי הינו מסע של שליחות ואחריות = בני האדם אחראים על התרחבות ו/או התכווצות הבריאה.

*כל אדם שעוסק בצמיחה מרחיב את עצמו ובכך מרחיב ישירות את הבריאה.

כל אדם שעסוק בלהיות קורבן מכווץ את עצמו ובכך מכווץ אוטומטית את הבריאה.

*לכן שליחות האדם עלי אדמות הינה להתרחב על ידי צמיחה בכל זמן כל הזמן.

*מכשיר הצמיחה הינו המודעות.

*פיתוח המודעות הינו כורח המציאות.

*מקור הסבל והכיווץ הינו אי-מודעות.

*כל אדם יכול להתחבר אל המקור שלו על ידי פיתוח מודעות.

*לכל אדם יכולת להתחבר אל הבריאה שבו ואל תודעת הנברא שבתוכו.

*ההבדל בין אדם לאדם אינו ביכולת אלא במידת המחויבות.

היות והבריאה בראה באהבה הרי שהחיבור העמוק ביותר אל הבריאה הינו דרך האהבה והגדלת יכולת האהבה.

*כלי הריפוי האולטימטיבי הינו הסליחה.

*הסליחה הינה הביטוי הארצי של אותה אהבת בריאה.

*כשקיימת סליחה אמיתית מתרחבת האהבה עד אינסוף.

*כל אדם יכול לרפא את עצמו – ריפוי עצמי = סליחה עצמית

*הסבל עלי אדמות הינו סוג של אשליה שמטרתה ללמד את האדם צמיחה והתרחבות

*שום דבר אינו נטול סיבה. לפעמים הסיבה עלומה אך היא לעולם קיימת.

על ההבדל בין חטא לטעות ומדוע חובה עלינו לטעות