נדב יקר, שלום!

הבטחתי שאכתוב כשאסיים לקרוא את ספרך, אבל הסיום היה כל כך מטלטל שהדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לשתוק. ולתת לדברים לחלחל.

ועכשיו אחזור להתחלה. המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה: יו, איך הוא מעז? איך הוא מניח את עצמו ככה בשבילנו על כל המשתמע? המחשבה השנייה הייתה: איזו אישה יש לו! כמה היא עברה אתו עד שהפך להיות מי שהוא עכשיו. וואו! היא בטוח מיוחדת במינה. (חיבוק בשבילה ממני)

וככה שטו מחשבות, צצות וחולפות, או תוקעות יתד ואומרות: אנחנו כאן עד שתתחילי במסע משלך. ולא שאין לי מסעות, אבל למסע כזה מעמיק לתוכי טרם יצאתי. ועם הספר המופלא הזה בהחלט יש לי חשק להתחיל.